איך סדר היום משפיע על השינה של תינוקכם

 
 

הרגלי שינה אצל תינוקות משתנים עם הזמן ובהתאם להתפתחותם, למעשה ניתן לומר שעד גיל חודשיים, התינוק אינו ישן בצורה מסודרת ורק מגיל זה השעון הביולוגי מתחיל להבשיל ולפעול. כשהתינוק מגיע ל-5 ח' השעון כבר מבוסס דיו וניתן לקבוע שינות קבועות: שנת בוקר, שנת צהריים שנת אחר הצהריים ושנת הלילה.עם הגיל ובהתאם לסימנים מורידים שנות עד שמגיעים לגיל שלוש ומעלה, אך מה קורה כשתינוק אינו מורגל לזמני שינה קבועים? מה קורה כשאין סדר יום מבחינת השינה לה הוא זקוק?  במקרה כזה נוצרות הרבה בעיות שגוררות שרשרת של בעיות נוספות ותסכוליםגם לתינוק וגם לאם:
 

שינות קצרות צרות גדולות- אחד התרחישים השכיחים במצב כזה, שהתינוק בעצם מנשנש שינות קצרות לאורך כל היום. מצד אחד הן קצרות ולא מספקות, ומצד שני תכופות ולא תמיד צפויות.

הבעיה בתסריט כזה שהתינוק אף פעם לא ממש שבע ומנגד לא מצליח להיות מספיק רעב למנה העיקרית.

 

האמא במצב כזה מתקשה לתכנן תוכניות או לנצל בצורה יעילה את הזמן, הרבה פעמים היא בתחושה שהיא מסתובבת סביב זמני השינה שלו 24/7.

תזמון מוחמץ- תסריט אחר אפשרי בהעדר סדר יום, שהאם לא תמיד מצליחה לזהות את סימני העייפות ואז מתפספס חלון ההזדמנויות ואיתו השינה. הסיבה שבגינה מתפספסת השינה טמונה במנגנון ההורמונלי של התינוק.  כשתינוק עבר את השעה הנכונה, הגוף שלו מתמלא בהורמון דמוי אדרנלין ואז הגוף מראה סימני חיות מתפרצים. המופע עשוי לתעתע בסובבים והם מצידם נוטים לחשוב שהילד הספיצפי הזה נולד ללא צורך בשינה.

 

מה שהם לא מבינים הוא, שהילד הספציפי הזה גורר מחסור בשעות שינה!

את המחסור בשעות השינה הוא גורר איתו לכל מקום! אל השינה הבאה שלו ואל זו של הלילה.

כשילד נכנס לשינה תחת השפעת העייפות יתר יקרו כמה דברים.

או שהוא יתרסק אל תוך השינה (שניות ספורות עד שיירדם) או שהוא ייתקשה להרדם עד ש... עד שיתרסק אל תוך השינה. לכאורה יכול היה להיות חלומו הטוב של כל הורה חסר האונים.

אבל לצערי, הסיפור לא מסתיים פה. אם זו שנת יום סביר להניח שתסתיים תוך 20 דקות לכל המאוחר 30, אם זו שנת לילה מופע האימים יהיה ארוך וסוער.
 

 עייפות יתר וסימניה הליליים  - תינוקות שמתעלפים לתוך השינה בשל עייפות יתר, מעבר לזה ששנתם אינה איכותית וכל גופם דרוך ומוסתרס, יזעקו את כאבם ויתרגמו את אי הנוחות ליקיצות מרובות עם כל סיום מחזור שינה. בד"כ בקצוות של הלילה (קרוב להרדמה וקרוב ליקיצה). לעיתים יקיצות אלה ילוו בצרחות מצידו של התינוק/פעוט. לתופעה הזו אנחנו קוראים ביעותי לילה.

ביעותי לילה בניגוד לסיוטי לילה נוטים להגיע בחלק הראשון של הלילה. כשהילד נמצא תחת השפעת הביעות, בניגוד להשפעת הסיוט, לרוב הוא אינו מחובר לסביבה, המופע הוא של ילד שנמצא במצוקה ואין דרך להרגיעו. ואז אחרי שהוא צורח "ובועט" פתאום בבת אחת בלי התרעה, הוא נרגע! ממש כאילו חווה התפרצות זעם ללא שום סיבה.

ביעותי הלילה כמו גם היקיצות שמקורן בעייפות היתר, נוטים להגיע בסיום כל מחזור שינה, אך בעוד ביעוטי הלילה מופיעים בתחילת הלילה, היקיצות נוטות להופיע גם בתחילתו וגם בסופו.
 

 אז מה עושים?
 

השאלה במקרה הזה "מי התחיל" דווקא כן רלוונטית (-: 

אם הבעיות התחילו כי האם לא הייתה ערה לצורך של סדר יום וכל יום נראה אחר מקודמו - אז כדאי שהאם תקפיד על סדר יום שלוקח בחשבון את מספר השנות בהתאם לגילו של הילד ומידת העייפות שמקרין.

ואם הבעיות התחילו כי "הוא התחיל" משמע.. אף פעם לא הצליח למשוך יותר מ-20 דקות חצי שעה במהלך השנות יום שלו, אז במקרה הזה כן כדאי להתייעץ עם איש מקצוע שיתווה דרך ויעזור לעשות תיקון.

כי הבעיות האלה נוטות להסלים, לא בדיוק להסתדר מאליהם. אז אם אתם נתקלים בקשיים דומים והייתם רוצים לבדוק אם זה עניין פעוט או דורש התערבות אחרת, אני מזמינה אתכם להתקשר

איך לשרוד את גנבת החלומות

 

השבוע התפרסם מאמר במאקו על הבלוג החדש של העיתונאית אמילי ג'יין קלארק  "איך לשרוד את גנב השינה" בלוג על שיטות ריאליסטיות והומוריסטיות להרדמת התינוק.

אמילי, אמא בעצמה קיבצה את אוסף הטעויות והקלישאות על שינה והחליטה לארוז לכם אותה במתנה, כאילו לא הייתם שם עד עכשיו גם בלעדיה.. כאילו הייתם צריכים לשמוע (ובקרוב לשלם) על עצתה שאם התינוק נרדם רק על הידיים אז תשתו הרבה קפה כדי שיהיה לכם כוח להחזיק אותו עד שיירדם.. נו באמת..
 

לא מצאתי שום דבר מצחיק בעצות אחיתופל שלה, בעיקר כי אמילי מחזיקה בתואר עיתונאית.

אני בטוחה שיש אנשים שיקחו אותה ברצינות, בעיקר את החלק שבו היא מרפה את ידי ההורים ושולחת אותם ללבוש פיג'מה יפה ולהשלים עם רוע הגזירה.
 

מה שאמילי לא לוקחת בחשבון שמאחורי העצות המבודחות שלה מסתתר כאב וצער רב. לילות ללא שינה הן לא נושא לבדיחה. הן נושאות בחובן הרבה תחושות קשות של ייאוש, של חוסר קבלה, של חוסר אהבה ולא משנה כמה כוסות אספרסו תשתי  זה כן עובר בחלב. רגשות אלו שהם מנת חלקם של הורים ללא שינה הם בוודאות לא הפרודוקטים המומלצים לגידול ילדים וניהול חיי משפחה.

אני משוכנעת שכל האסכולות בפסיכולוגיה יחתמו על כך.
 

נזכרתי במטאפורה יפה שהפסיכולוג גיל ונטורה מורי ואולי גם קצת ידידי הגה במוחו השנון על תינוקות ואופן תפיסתם את העולם. בחודשים הראשונים עיקר עולמו של התינוק הם מן הסתם הוריו. אם ההורים יספקו את צרכיו באופן סביר ישקיעו בו  א ה ב ה,  זמן סביר של התייחסות, אוכל, זמינות, הם יעלו משמעותית את ההסתברות שהילד יחווה התקשרות בטוחה.

ומהי אותה התקשרות בטוחה?

כאן נכנסת ההתנסחות המופלאה של גיל לפשט את המושג לכל מי שפסיכולוגיה היא לא מנת חלקו

איך שתינוק נולד הוא קונה לעצמו פנקס יפה. בסוף השנה התינוק שחווה התקשרות בטוחה וסבירה יכתוב בפנקס:
 

"...אחרי ישיבת הנהלה ארוכה שנמשכה כשנה הגעתי למסקנות הבאות:

  1. העולם בסה"כ מעניין שווה לחקור אותו.

  2. אנשים זה סבבה

  3. גם אני סבבה.
     

בזמן  אחר במקום אחר לוקח תינוק אחר פנקס מרופט וכותב את הדברים הבאים:

  1. העולם הוא מקום עוין ומאיים תישאר קרוב, אל תזוז.

  2. אנשים הם לא סבבה ולא אמינים.

  3. אני סוג של אפס וגם לא ראוי לאהבה.
     

כדי לעשות קצת סדר ולא להכניס לפאניקה מיותרת ראוי לציין שילדים עם התקשרות לא בטוחה הם ילדים שמציאות חייהם היא בד"כ קשה, ילדים שחווים הזנחה או חוסר עקביות מצד המטפל העיקרי שלהם. ועדיין... אני פה רוצה להוסיף שמציאות חיינו מלמדת אותנו שפני הדברים הם לא שחור לבן גם ילדים עם התקשרות בטוחה מגלים גילויים של חוסר ביטחון חדשות לפרקים ויעידו על כך אלפי הסדנאות והחוגים שמתהדרים בפיתרונות שהם מציעים לתיקון המצב. על סקלת הביטחון יש כאלה ילדים עם יותר וכאלה עם פחות.
 

אחד התבלינים הנוספים שכנראה עושים עבודה לא רעה, היא הדרך והצורה שבה ההורה מתבונן על ילדו. הורה שמתבונן על ילדו ומשקף בעיניו התפעלות עמוקה משמש לו ראי לנפשו.

גם בבתים נורמטיביים עם הורים נורמטיביים אני כיועצת שינה ומדריכת הורים נתקלת בשונות גדולה בעניין הזה. ולא  כי ההורה מזניח או לא מודע הוא פשוט עייף. מותש. עצוב אומלל. לרוב זו היא, המכונה אמא. כשהיא קמה אליו.. אל זה עם הפנקס, כל שעה, וכשהוא צורח לה בידיים והיא כבר לא מבינה מה הוא רוצה ממנה, הדבר האחרון שיש לה אליו זו התפעלות. היא בעיקר הייתה מוכנה לשגר אותו חזרה לחנות אבל אז היא נזכרת שפג התוקף של הפתקית להחלפה.

ונשארת עם הבעסה. ובלי להתכוון, בלי שום כוונה רעה של אף אחד מהצדדים, רק עייפות, נרגנות ותסכול (טבעיים יש לומר) נפגע טיבה של אותה התקשרות כה חשובה. 

חתיכת בעסה.
 

את הבעסה הזו, שלה, גם הוא קולט. ושאף אחד לא יתבלבל לחשוב שהחושך מעוור את עיניו.

כל חושיו קולטים את אי הנחת.

והשמועות אומרות שזה עובר גם בחלב.

יש אימהות שמצליחות להתעלות על הכעסים מתוך תפיסתם שהתינוק בסה"כ חסר ישע ואונים.

יש כאלה שבאו בשלום ונשברו  באמצע ויש כאלה שמראש עשו חוזה ציפיות לא מותאם.

כיועצת שינה וכאמא לשני ילדים שהאחד מהם תינוק. אני יכולה להגיד שכמו תמיד האמת כנראה נמצאת באמצע. זה בטוח לא קל, ואפילו לא תואם את הפנטזיה מהימים טרם היוולדו, מאידך, זהו בסופו של דבר האתגר הגדול בלהיות הורה. לדעת לספק לתינוק את צרכיו הבסיסיים: חום, אהבה, סבלנות, הכלה, בטחון ורוגע.

מה הוא כבר לעזאזל ביקש....

מה לעזאזל את כבר מבקשת...
 

אז כנראה שישנם קשיים ותיסכולים שלא נוכל לחסוך מהתינוקות וככה זה עובד. מי שמביא תינוקות לעולם חייב לקחת בחשבון שהחיים יזמנו לו ולכם אתגרים ואתם באותות ובמופתים תצטרכו לגייס משאבים על מנת להכיל את התסכול והקושי.

ואם הסידור לא נראה לכם טוב, אפשר להחליט מראש על גידול חתולים ולא ילדים.

יחד עם זאת כאשת מקצוע וכמישהי שהיא צד בעניין בעצם אם חושבים על זה אז אני מחזיקה בשני הצדדים- אמא ויועצת שינה.
 

אני מודיעה לכם שלילות ללא שינה כבר לא חייבים להכלל באמנת ההורות, ושאף אחד לא יספר לכם אחרת גם לא אמילי ג'יין קלארק עם הצעותיה הנלוזות. להיפך. היום עם תהליך מבוקר והדרגתי כל תינוק והורה יכולים להגשים את החלום. אז שאף אחד לא יגנוז לכם אותו.

 

 

 

בכי של תינוק - לדכא או לתת לו לבטא?

אז מה.. גם אתכם מלחיץ הבכי של תינוקכם?
 

גם את מוצאת עצמך לפעמים עומדת חסרת אונים שלא לומר מפרפרת כשה-40 ס"מ גובה שבידיים שלך מרים את התקרה בצרחות?

אז נכון שגובה היא לא תכונה יחידה לרודנות במיטבה ואם כבר אז ההיסטוריה לימדה אותנו שההפך הוא הנכון.. אבל למה זה קורה? כבר 20 דקות של נצח.. את מרימה, מורידה, מחבקת, מנדנדת, מתחננת, מקפצת על הפיזיו... מה עוד..?? המזגן עובד במרץ אבל את מזיעה ומיוזעת כמו בסאונה..
 

אחת השיחות הכי משמעותיות שלי עם הנועצים היא סביב נושא הבכי.

שיטת הליווי להקניית הרגלי שינה טובים של "לילה טוב", שבה אני מאמינה והיא נר לרגליי, חרטה על דגלה את העיקרון הראשוני והבסיסי - לתת מענה לבכי של התינוק. מענה לבכי, אין פירושו ויתור על הדרך או לתת את ההובלה בידי תינוק בן 6 ח', מענה לבכי פירושו להיות שם עבור התינוק שלך ולהיות עבורו עוגן ברגע התסכול. לבכי יש תפקיד ומטרתו להתריע על מצוקה וקושי שהתינוק לא יכול לדבר אותה, זהו ביטוי לתסכול שהוא חווה.
 

כשהתינוק בראשית דרכו בעולם כשהוא קטן מאוד ואינו מתקשר בשום דרך, רצוי לדאוג לכל מחסורו ואין צורך לאתגר אותו עם תסכולים מיותרים או שאינם כפי מידותיו.

מרגע מסוים מציאות החיים תזמן לתינוק מצבי תסכול,  שהדרך שלו לבטא את מורת רוחו
תהיה ע"י בכי.
 

תפקיד הילד להתמודד ולהתגבר על תסכולים

תפקיד הבכי לעזור לו לפרוק את התסכול!

תפקיד ההורה לתת לזה מקום להיות מיכל עבורו ולא כמו שרוב ההורים חושבים בטעות, להשתיק אותו.

 

אז איך נתגבר על האינסטינקט ההורי הראשוני שרוצה לסלק כל מכשול  ולמחות כל דמעה? שנלחץ/ מתפרק/ נרעש מהבכי ועושה הכל כדי להשתיקו?

 

על המר והמתוק 
 

ראשית נבין את החשיבות של הכלי הזה.

 הדבר הכי דומה לבכי הוא דווקא הצחוק! בכי וצחוק מקורם באזורים במוח שאחראים על ויסות רגשות. אם תשתיקו, תיצרו מצב תסכול מתמשך ומורכב יותר...
 

הבכי כמו הצחוק מתפתח וממלא תפקידים פסיכולוגיים לאורך החיים. שניהם משחררים משככי כאבים ונוגדי דיכאון טבעיים ויוצרים שינויים חשובים בגוף ובמוח. הם מאפשרים פורקן רגשי מביאים להקלה ולהשלמה, מנטרלים אלימות, מגנים מפני תוקפנות, משפרים יכולת עמידות בפני לחצים, ובעיקר מהווים הזמנה לקשר וקירבה.
 

בבתים שלא מכירים בערכו של הבכי, נלחצים ממנו, או רואים בו חולשה ומנסים לקטוע אותו, הילד מפנים את האכזבה או את הלחץ של ההורים ואז או מתרצה ומחניק את הבכי  או מתערער מהלחץ בעצמו או לומד שיעור שההורה לא התכוון כלל ללמדו על כוחו של הבכי  (אל דאגה הוא כבר ימצא לזה שימוש בהמשך)
 

אז מה עושים, ואיך כדאי לנהוג כשתינוק שלך בוכה?

 

טוב אז הבנו את החשיבות, והבנו מה אסור לעשות איך נתקדם מכאן?

מה כן נעשה במצב הזה?

 אני רוצה לגלות לכם סוד מקצועי...

כשתהיו במקום הזה שבאמת באמת מבין...

יש לי תחושה שתדעו גם מה צריך לעשות.

כי הוויה של ההורה ותגובתו לסיטואציה הם אלו שישפיעו כיצד יגיב תינוקו למצב.

ובכל זאת טיפ למתחילים.. תשמרו על קור רוח, חבקו אותו בידיים חסונות ובטוחות, שדרו לו (ולעצמכם) ביטחון ביכולת שלכם להיות מיכל עבורו.

קבלו בהבנה את הבכי, הבינו שהוא עושה את הדבר הכי נכון ברגע זה ושהדבר הכי נכון עבורו כרגע זה לפרוק את התסכול עד הסוף! ורק כשהוא יירגע ויכלה את כל הכעס הוא יתנקה מהרגשות השליליים. כשהוא יהיה במקום המזוכך, הוא יוקיר לכם תודה.

ואתם, מיוזעים ומותשים.. היו גאים בעצמיכם.
 

מזל טוב, הרגע הענקתם לו את המתנה הכי איכותית ומשמעותית שיכולתם להעניק לילדכם- תחושה שיש לו על מי לסמוך!

בשביל ששני מבוגרים יישנו כמו תינוקות
צריך תינוק אחד שיירדם כמו מבוגר

 

על חשיבות ההרדמות העצמית של תינוקכם
 

אז למה חשוב שתינוק ידע להירדם בעצמו, מה נחשב הרדמות עצמאית  ואיך כל זה קשור לשנת לילה רצופה?
 

לרוב ההורים ברור שכשאימא יושבת על כדור פיזיו מקפצת עם תינוקה או מנענעת אותו בידיה עד שהוא נרדם זו לא הרדמות עצמאית, לכולם גם ברור שכשאבא עולה על הכביש המהיר כי אחרת הפעוט לא יירדם זו גם חתיכת תלות.

מנשא נחשב? עגלה? ברור, ברור.

ומה הדין לגבי בקבוק במיטה? האם ילד שנרדם רק כשבקבוק תחוב לפיו (ללא נוכחות מבוגר) נחשב לילד שיודע להירדם באופן עצמאי?

ורגע לפני שאתם מצקצקים בלשונכם "מי ההורה שמאפשר חלב במיטה" אני רוצה להגיד שלצורך הדיון הזה (!) שקיפות הנוזל אינה ממש משנה. חלב או מים שניהם אותה צרה.

אז מה זה בעצם גורם תלות? ואיך הוא אחראי לשיבוש השינה?
 

גורם תלות הוא בעצם כל עזרה חיצונית שהילד תלוי בה כדי להירדם.

בואו נראה איך זה מתחיל: תחילה התינוק נזקק לעזרה בשעות מסוימות כמו זמני ההרדמות ובאמצע הלילה-מ-2 לפנות בוקר ואילך. ומה מיוחד ב-2 לפנות בוקר? איך נהייתה השעה הזו חביבה על כלל תינוקות העולם? ב-2  לפנות בוקר הורמון המלטונין (הידוע כהורמון השינה) מתחיל להתפוגג מגופינו, וכשהוא הולך הצרות באות.

 

בהמשך, התלות גוברת והתינוק מקצין את מידת ההזדקקות ומחיל אותה על כל יקיצה.

מכיוון שלתינוקות יש מחזורי שינה של שעה, ההורים עלולים למצוא את עצמם ניגשים אל התינוק כל שעה בלילה כדי לעזור לו להרדם. חלק אחד גרוע בסיפור שבעוד מחזור השינה של התינוק הוא בן שעה, של ההורה הוא בן שעה וחצי! וכך ההורה איבד כל סיכוי להנות מחלום טוב...

החלק הגרוע הנוסף שלעיתים דינמיקה אכזרית זו סופה ללכת בדרכן של כל ההתמכרויות, כמו הקשות והנוראיות שאתם מעלים על דעתכם.
 

יש פעמים שהילד מגיע למצב שבשום אופן הוא לא יכול ללא העזרה  אבל הבעיה שהעזרה שהייתה ידידתו במשך כ"כ הרבה זמן ועשתה אתו דרך ימים כלילות, כבר לא ממלאת את חלקה בחוזה הלא כתוב הזה. במילים אחרות.. היא לא עובדת לו יותר.נוצר מצב שהוא  עדיין לא יכול בלעדיה, כאמור – "מכור", אבל היא מצידה "בוגדת" בו ומפסיקה ל"ספק את הסחורה".

ואז מה שקורה לא מעט פעמים, זה שהורים נתקלים במה שאנחנו מכנים "חלונות ערות" - 2 לפנות בוקר והילד ער ובועט עד 4 כאילו אין מחר.
 

במקרה כזה או שההורה מבין את חומרת הבעיה ופונה לייעוץ ועזרה או שעובר ל"סם" הבא.

אני מניחה שגם ההורים שמוצאים עצמם על הכביש המהיר לבאר שבע, הגיעו לשם ממקומות תמימים יותר.לדפוס הפיזיולוגי הזה של התלות יש גם נימוקים וחיזוקים פסיכולוגיים. המין האנושי בכלל וילדים בפרט משמרים דפוסים בהתאם למידת הרווח שהם מקנים להם. ילד לא ימשיך לדבוק בפעולה שאין בצידה רווח.
 

אסביר את עניין הרווח דרך נושא טעון, פח שהורים רבים נופלים בו: "האכלות ליליות".

רבים מההורים שפונים אליי לא מבינים שאוכל באמצע הלילה לתינוקות מעל גיל 5 חודשים הוא מאוד פונקציונאלי עבור הילד אבל לא משמש בהכרח לפונקציה המקורית של השבעת רעב, אלא יותר של הרדמות.
 

תינוקות שנוהגים להירדם עם ועל הבקבוק בנוסף לאלמנט ההתמכרות גוזרים מהסידור הזה קופון פסיכולוגי וכמו שזה נראה כרגע, אין להם סיבה ממשית להפסיק אותו.

תחשבו רגע עליכם אנשים בוגרים ששולטים ביצר מה היה קורה לכם, אם לפני השינה הייתם יודעים שבאישון לילה היה מגיע אליכם עד לביתכם לא אחר מאשר אדון רושפלד עם ביצת פברז'ה מעשה ידיו להתפאר - לא הייתם מזנקים מהמיטה ומסתערים על האטרקציה? שלא לומר האטרקציות? האם הייתם דוחים את הביקור ואת האכילה בגלל התזמון האומלל? דילמה אמיתית.

אבל אל חשש לילדים שלכם אין ממש דילמה, הם בניגוד אליכם לא מבינים במחירים הם כרגע בעסקי יצרים. ולייצר שלהם כרגע מתחשק בקבוק.
 

אה.. כן ויש את ההיא זו שבאה בד"כ עם הבקבוק ה"היא" שהם הכי אוהבים ומחוברים אליה בעולם. או ההוא... רגע, מי זה ההוא, למה הוא מגיע פתאום? (טוב זה כבר למאמר אחר) אבל נניח שיש את ההיא או את ההוא ואנחנו בשלום ובטוב עם שתי האפשרויות, איזה כיף לנו. בעצם כשחושבים על זה, סוג של שיחוק. קיבלנו שניים במחיר אחד: גם אמא/אבא וגם מזון מתוק עתיר סוכרים! מי אמר שהחיים לא דבש?
 

ויש משהו בדבר הנפלא הזה שהוא כ"כ נפלא שלפעמים כמו כל דבר נפלא רוצים ממנו עוד ועוד ומכיוון שגאונים ככל שיהיו התינוקות שלנו, שעון עדיין הם לא יודעים לקרוא, אז איך יידעו שהגיע זמן רושפלד? לא יידעו. מה יעשו? פשוט יבדקו!
 

וכך, מדי פעם,עם ידיעתכם או ללא ידיעתכם (לרוב עם ידיעתכם), במקום לסיים מחזור שינה ולהתחיל את הבא שאחריו, (כמו שאנחנו המבוגרים עושים כששום ביצת פברז''ה לא מאיימת להפציע) הם פשוט מקיצים דרוכים ומונעים מעצמם המשך שינה רציפה.

כלומר, איך שלא תסתכלו על זה, לתינוק אין באמת מוטיבציה פנימית להפסיק עם הדינמיקה הזאת, כי הוא ממרומי גילו אינו מתעסק במחירים של המערבולת שהוא סוחב אותו ואת הוריו לתחתיתה.הוא גם לא ממש יודע לקשור את ההקשרים, הוא לא מבין שאם הוא לא יישן טוב הוא לא יגדל טוב, שמערכת החיסונית שלו שברירית ומזמינה אליה כל וירוס טועה או חיידק זיהומי, הוא לא קושר בין זה לבין מצב רוחו הירוד לפעמים, לחוסר הסבלנות שלו ולחוסר התיאבון שלו. הוא גם לא ממש קושר בין בעיות השינה שלו למבט המיואש/מאוכזב/כועס/נרגן/עייף שנשקף מעיניהם של אמו/אביו.אחרי הכל הוא רק תינוק.

 

ולא.. הוא לא תינוק "מקולקל" כמו שרבים חושבים בסתר ליבם. והיא לא "אמא לא טובה"  כפי שרבות חושבות על עצמן. התינוק הזה פשוט מכור והאושר האמיתי שלו ושל הוריו טמון בגמילה ובלמידה שלו להירדם בעצמו.

כמו כל גורם ממכר לא חיוני, גם בענייני שינה צריך להתנקות, להשתחרר מהאמצעים שלא קשורים להרדמה. ואם אתם לא יודעים מה קשור להרדמה ומה לא, תחשבו על האדם הבוגר למה הוא נזקק (זה ללא הפרעות השינה) כדי להירדם. הוא לא נכנס לאוטו, לא מבקש שיערסלו אותו, הוא לא נרדם עם סטייק בפה וגם לא צריך שיחזיקו לו את היד, את הגב והבטן.

הוא פשוט נכנס למיטה (אחרי טקס כזה או אחר) ובתוך המיטה מכבה את עצמו במהלך ה-10-15 דקות הבאות עד הרדמות.זו ורק זו נחשבת הרדמות עצמאית.

 

כל תינוק מגיל 5 חודשים, כאשר המערכות הפיזיולוגיות וההורמונאליות שלו מתחילות להתייצב, יכול למצוא את עצמו שם. או לפחות להתחיל לצעוד לעבר המקום הזה בתהליך ניקוי  גורמי עזר שכעת הגיע העת לומר להם שלום.

התינוקות האלה שילמדו להירדם לבד ללא גורמי תלות, מעבר לאין ספור תועלות ורווחים מובנים וידועים, ירוויחו עוד משהו חשוב שמעט מאוד אנשים יודעים לקשור בינו לבין שינה עצמאית: התינוקות האלה ירוויחו את היכולת להסתגלות טובה יותר במסגרות.

 

כן כן. תינוק שיודע לכבות את עצמו ולהרדים את עצמו, זהו בעצם תינוק שיודע להרגיע את עצמו, זהו תינוק שלאט לאט מווסת את האנרגיות שלו, מרגיע את עצמו עד להרדמות.

אותו תינוק שרוכש את המיומנות הזו, בחווית למידה הדרגתית וטובה לצד הדמויות המשמעותיות של חייו, יכול אחר כך להחיל את המיומנות הזו בכל מקום ובכל רגע שהוא פוגש תסכול, או נזקק להיפרד מהוריו. יש לו כבר את היכולת  בעת הניתוק והפרידה הזמנית  להתגבר על החשש ולהירגע. התינוק הזה כבר יודע שבסוף כל פרידה יבוא איחוד מרגש.

ובסוף כל לילה זורחת השמש ומגיע הורה מחייך.

מובייל מעל מיטת תינוק עוזר או מחבל?

 

כשאני מגיעה לפגישת ייעוץ שינה של העולל, אני תמיד מבקשת סיבוב בחדר של הקטן.

לפעמים אני מופתעת לגלות שהמיטה נקייה מצעצועים ומיני מובליים, אבל לרוב אני פוגשת מיטות מאובזרות בגאדג'טים הכי חדישים וחדשניים שמפיקים שלל מנגינות  ואין ספור אורות מנצנצים.

מי אמר ילדיסקו ולא קיבל?

אז מה.. עוזר או מחבל?
 

ברור שמחבל. הכי מחבל.
 

כשיש אורות מרצדים זה יוצר תנועה תזזיתית, כשהילד מנסה להרדם הוא זקוק להפחתת גירויים, לא למסיבת ריקודים. הכל צריך להיות צפוי, אחיד בלי אלמנטים מפתיעים.

ומה עם הצלילים הרגועים שבוקעים מתיבת הנגינה? שהרי הם נבחרו בקפידה במיוחד למטרת הרגעה והרדמה.
 

או... פה בדיוק טמונה הבעיה.
 

ברגע שהילד מתרגל להרדם בליווי מוזיקה, (נעימה ככל שתיהיה), הדבר יכול ליצור בעיה.

כשזה ב-19:00 בערב אין בעיה. אבל אם הרגלתי אותו ב-19:00 לתנאי קייטנה, למה שהוא יוכל להסתדר בלעדי זה ביקיצה הבאה? ומה קורה אם היקיצה הבאה היא ב-2:00 לפנות בוקר? ומה אם יש בין 3-4 יקיצות במהלך הלילה?
 

אבל חוץ מהטרחה שבלקום ולתפעל את הדבר הזה.. (ולמיטב הבנתי הוא עדיין לא מגיע עם שלט) יש את התינוקות המתוחכמים שבאמת נרדמים לצלילים הענוגים, אבל איך שהם נגמרים,  מייד הם מקימים קול צעקה ובוכים.
 

ואז קורה הדבר הבא, ההורה שהיה בטוח שבידו המצאת המאה, מוצא את עצמו כאחרון הסאנג'רים הולך ומסובב את הקפיץ כל 20 דקות בממוצע.. וגם לזה יש סיבה, ב- 20 דקות הראשונות התינוק נמצא במצב חצי מודע. ברגע שהמוזיקה נפסקת, הוא ער לזה (תרתי משמע) ואז פורץ במחאה...

אז רגע לפני שמכניסים מחבל למיטה כדאי להיות ערים להשלכה.

 

  • Black Facebook Icon

054-2146368